החלטה בתיק בש"פ 6152/05

           ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו (כב' השופטת נ' אהד) אשר הורה לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו.

1.        העורר הואשם בכתב אישום יחד עם אחיו. על פי הנטען, העורר, אחיו והמתלוננת - אשר עמה יש לעורר היכרות מוקדמת, נסעו יחד ברכב לאחר שבילו יחדיו בבית קפה. העורר, אשר ישב עם המתלוננת במושב האחורי, חיבק את המתלוננת, נשק אותה ופצע את שפתה התחתונה, אף שהיא הביעה את התנגדותה לכך. לאחר מכן, כך נטען, העורר אנס את המתלוננת, במושב האחורי של הרכב, בעודו בנסיעה. הוא עשה כן על ידי הכנסת כף ידו לאיבר מינה. למתלוננת נגרמו חבלות גופניות. את תחתוניה הספוגים בדם השליכו העורר ואחיו, כדי שלא ישמשו כראיה. לאחר שהתלבטו באם לקחת את המתלוננת לבית החולים, החליטו שלא לעשות כן, פן תוזעק המשטרה. המתלוננת, אשר נזקקה לטיפול רפואי, אושפזה בבית חולים ונותחה. העורר הואשם באינוס תוך גרימת חבלה גופנית (עבירה לפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). אחיו הואשם בסיוע לאינוס. שניהם הואשמו בהשמדת ראיה ושיבוש מהלכי משפט (עבירות לפי סעיפים 242 ו-244 לחוק). באישום נוסף, הואשם העורר כי התקשר למתלוננת בהזדמנויות רבות, וביקש ממנה שלא להתלונן במשטרה. העורר הואשם בהדחה בחקירה ובשיבוש מהלכי משפט (עבירות לפי סעיפים 244 ו-245(א) לחוק).

2.        עם הגשת כתב האישום, ביקשה המשיבה לעצור את העורר עד תום ההליכים. נטען, כי קיימות ראיות לכאורה עליהן ניתן להשתית את המעצר. באשר לעילת המעצר, נטען כי מעשיו של העורר מקימים חזקת מסוכנות נגדו, כקבוע בסעיף 21(א)(1)(ג)(4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 ("עבירה שנעשתה באלימות חמורה או באכזריות או תוך שימוש בנשק קר או חם"). מעשיו אף מקימים חשש ממשי כי שחרורו יביא לשיבוש הליכי משפט.

3.        בדיון שנערך בבית המשפט קמא ביום 26.5.05, בא-כוח העורר חלק על קיומן של ראיות לכאורה, אולם הדיון הופסק שכן לא היה  בידי המשיבה תמלול של עימות אשר נערך בין העורר למתלוננת. התמליל לא הוגש בשלמותו גם בדיון שנערך ביום 1.6.05, ובית המשפט קבע כי "היה ולא יגיע הדו"ח כפי שדרשתי בהחלטה הקודמת, אאלץ להורות על שחרור המשיב". הדיון התחדש ביום 9.6.05, יום חמישי עובר לחג השבועות. הדיון הופסק, כך נראה, בשל השעה המאוחרת, ובלא שבא-כוח העורר סיים לטעון את טענותיו. בא-כוח העורר הגיש לבית המשפט את תמצית טענותיו בכתב, והתיק "נקבע למתן החלטה ליום 26.6.05". בא-כוח העורר, לטענתו, ביקש להמשיך ולטעון, אך סורב, ונאמר לו על ידי בית המשפט לדבריו כי יוכל לעשות כן לאחר מתן ההחלטה אם יהיה בכך צורך. בית המשפט המחוזי סרב גם לקבל ראיות מטעם העורר, אשר יש בהן, לטענתו, כדי להפריך את ראיות התביעה. העורר הגיש בקשה להגשת חומר הראיות, ובקשה להקדים את מועד הדיון.

4.        ביום 26.6.05 הורה בית המשפט המחוזי, בהחלטה מפורטת, על מעצרו של העורר עד תום ההליכים. ההחלטה סוקרת בהרחבה את הראיות. נקבע, כי ישנן ראיות לכאורה המספיקות לביסוס המעצר. בית המשפט קיבל את בקשת העורר להגיש ראיות נוספות, והתחשב בהן. עוד נקבע, כי העורר מסוכן לציבור, מסוכנות אשר לא ניתן להפיגה בדרך של חלופת מעצר.

טענות הצדדים

5.        בא כוח העורר מביע את תרעומתו על התמשכות ההליכים בפני בית המשפט קמא: הבקשה לעצור את העורר עד תום ההליכים הוגשה ביום 11.5.05; ואילו ההחלטה בעניין נתקבלה ביום 26.6.05. בא-כוח העורר מוסיף וטוען כי לא עלה בידו לטעון את כל שרצה - הוא לא סיים את טעונו בדבר הראיות לכאורה ועילת המעצר, ולא טען בדבר חלופת המעצר. עוד חולק העורר על קיומן של ראיות לכאורה. לבסוף, טוען העורר כי יש להורות על חלופת מעצר.

דיון

6.        לא מצאתי מקום לסטות מקביעת בית המשפט המחוזי באשר לדיותן של הראיות. בית המשפט המחוזי הזכיר את הודעותיה של המתלוננת, הודעת בתה, מסמכים רפואיים אשר מעידים כי היא נזקקה לטיפול רפואי ואת שתיקת המשיב בחלק מחקירותיו. לכך, יש להוסיף את ההתאמה שנמצאה בין הפרופיל הגנטי של כתם דם שנמצא ברכב לבין זה של דמה של המתלוננת. הכל על פי דו"ח מידע שבתיק החקירה. אין ולא כלום בטענה שהמתלוננת טענה שירד דם רב, ואילו ברכב נמצא דם מועט. העיקר הוא שנמצא דמה של המתלוננת ברכב, דבר התומך בגרסתה. ניתן היה גם לשטוף את הרכב.

           העורר הצביע על סתירות שונות בהודעותיהם של העדים, אולם, סוגיות אלו ראוי להן שתתבררנה במשפט גופו, ובשלב זה, אין בכך כדי לקבוע כי אין די ראיות המקימות סיכוי סביר להרשעת העורר (בש"א 8087/95 זאדה נ' מ"י, פ"ד נ (2) 133). עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה ב-בש"פ 9878/01 מ"י נ' עמרם (לא פורסם):

"ניתן לסווג ראייה כראייה בעלת פוטנציאל ראייתי כזה גם מקום שישנן סתירות בגרסאות עדים, או מקום שעולות שאלות שהעדויות אינן משיבות עליהן, ואפילו מעלות הן שאלות העשויות לעורר ספק סביר באשמת הנאשם. קיומו של ספק סביר עכשווי אינו שולל מהראיות את אופיין הלכאורי ובלבד שניתן לומר כי לתשתית הראיות הלכאורית הקיימת פוטנציאל ראייתי כזה אשר לאחר שתעבור את כור ההיתוך של המשפט עצמו היא תהפוך לתשתית ראיות רגילה אשר תוכל לשמש בסיס להרשעת נאשם.

...

...באתי לכלל מסקנה כי נתקיימה תשתית לכאורית של ראיות תביעה הטומנת בחובה פוטנציאל ראייתי אשר בסוף המשפט יוכל לשמש בסיס להרשעת הנאשם. אין פירוש הדבר שלא עולות אי התאמות מסוימות או תמיהות ושאלות בנושאים שונים אשר יהיה צורך ללבנם במהלך המשפט. אולם לא דבק בראיות "פגם גנטי" המקעקע את התשתית הראייתית או אף מחלישה במידה כזו עד כי אין לראות בה תשתית לכאורית מספקת לצורך הליך מעצר".

            כך בענייננו. ישנה תשתית עובדתית אשר, לכל הפחות, מקימה סיכוי סביר להרשעתו של העורר.

7.        אף באשר לעילת המעצר לא מצאתי מקום לסטות מקביעתו של בית המשפט המחוזי. האינוס בוצע באופן ברוטלי, וגרם למתלוננת חבלות גופניות עד כי נזקקה היא לניתוח - מעיד על מסוכנותו. יפים לענייננו דבריה של השופטת ד' ביניש ב-בש"פ 7497/03 גואטה נ' מ"י (לא פורסם):

"העבירה המיוחסת לעורר ונסיבותיה מלמדת על מסוכנותו. על -אף שתחילתה של ההתרחשות המתוארת בכתב האישום נראית כמפגש תמים בין שני צעירים, הרי שסופה במעשה אלים ביותר, מבזה ומשפיל. בית משפט זה, כבר הביע עמדתו בעבר, כי עבירת האינוס כשלעצמה היא מעשה אלימות המקים עילת מעצר, והיא מן העבירות החמורות אשר רק בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן ניתן להסתפק לגביהן בחלופת מעצר (ראו לדוגמא: בש"פ 4543/94 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2092/95 טלקר נ' מדינת ישראל (לא פורסם); בש"פ 2846/96 מדינת ישראל נ' גטניו (לא פורסם); בש"פ 665/97 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם); בש"פ 5286/98 שלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא מצאתי נסיבות מיוחדות ויוצאות דופן כאלה בענייננו".

8.        קיים בענייננו החשש לשיבוש הליכי משפט, אשר עולה ממעשיו של העורר שהוא לכאורה, עבירות השמדת ראיה, שיבוש מהלכי משפט והדחה בחקירה. אף לא מצאתי מקום לחלוק על קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין בחלופת מעצר, בנסיבות אלו, כדי להפיג את החששות העולים מהעורר (ראו והשוו: בש"פ 7399/01 פלוני נ' מ"י (לא פורסם)).

9.        לסיום, אתייחס לטענת העורר כי לא עלה בידו להשמיע בפני בית המשפט המחוזי את כל טענותיו. ביקשתי מבא כוח העורר שיטען בפני כל מה שרצה לטעון ולטענתו לא ניתן לו, ולא מצאתי שנשללה מהעורר אפשרות להעלות טענה. אולם, יפים לענייננו דבריו של השופט מ' חשין ב-בש"פ 3258/96 פלוני נ' מ"י (לא פורסם):  

"לענייננו-שלנו אדרש לדוקטרינה שקיבלה ביטוי בסעיף 215 לחוק, ולפיה "בית המשפט רשאי לדחות ערעור אף אם קיבל טענה שנטענה, אם היה סבור כי לא נגרם עיוות דין.